דחיסה עם אובדן מול דחיסה ללא אובדן

ההבחנה

דחיסה ללא אובדן מקטינה קובץ על ידי תיאור יעיל יותר שלו. מפרקים אותה וחוזרים בדיוק למה שהכנסנו, סיבית אחר סיבית. ZIP, PNG ו-FLAC עובדים כך.

דחיסה עם אובדן מקטינה קובץ על ידי השלכת מידע — ובעיקר מידע שבן אדם לא סביר שישים לב לחסרונו. JPG, MP3, AAC ו-H.264 עובדים כך, והם משיגים קבצים קטנים בהרבה ממה שדחיסה ללא אובדן יכולה, בדיוק כי מותר להם להשליך.

האובדן הוא קבוע, וזה החלק שאנשים מחמיצים

ברגע שמקודד עם אובדן משליך משהו, הוא איננו. שום המרה מאוחרת יותר לא משחזרת אותו. המרת MP3 ל-FLAC מייצרת קובץ גדול וללא אובדן שמכיל בדיוק את הפגמים של ה-MP3 — היא עוצרת נזק נוסף, אך אינה מבטלת אף נזק.

זו אי ההבנה הנפוצה ביותר בנוגע להמרת קבצים, והיא עולה לאנשים בעבודה של ממש: תמונה שנפתחת, נערכת ונשמרת מחדש כ-JPG שוב ושוב מתדרדרת מעט בכל פעם, בלתי נראה בהתחלה ואחר כך באופן ברור.

המרה בין קודקים מצטברת

המרה בין שני פורמטים עם אובדן — MP3 ל-OGG, או M4A ל-MP3 — פירושה פענוח אודיו שכבר עבר מקודד אחד והעברתו דרך שני. השניים מניחים הנחות שונות לגבי מה בטוח להשליך, ולכן השני פוגע בחומר שהראשון כבר דילל.

הכלל המעשי: תמיד מקודדים מהמקור הטוב ביותר שיש. אם עדיין יש את ה-WAV או ה-FLAC, מקודדים ממנו ולא מ-MP3 שנוצר קודם.

מתי כל זה לא משנה

ברוב הפעמים זה באמת לא משנה. MP3 ב-192 kbps שנוצר מהעתקת תקליטור אינו ניתן להבחנה מהמקור עבור רוב המאזינים ברוב הציוד. JPG באיכות 0.92 של תמונת חופשה אינו ניתן להבחנה מהמקור בגודל צפייה רגיל. לחשוש מאובדן בין דורות בקובץ שתאזינו לו פעם אחת ברכב הוא מאמץ מבוזבז.

ההבחנה חשובה כשהקובץ הוא מאסטר — משהו שתערכו שוב, תארכבו או תקודדו מחדש בהמשך. את המאסטרים שומרים ללא אובדן. את העותקים להפצה שומרים עם אובדן. ההרגל הבודד הזה מונע כמעט כל בעיה במאמר הזה.

איפה כל פורמט נמצא

ללא אובדן: PNG, BMP, FLAC, WAV, ופורמטי הנתונים — CSV, JSON, YAML — שבהם תו אחד ששונה יהיה באג ולא פשרה.

עם אובדן: JPG, WebP במצבו הרגיל, MP3, AAC, Vorbis, Opus, וכל קודק וידאו נפוץ כולל H.264 ו-VP8.

אפשר לנסות את שני הסוגים בעצמכם: דחיסת תמונה בהגדרות עם אובדן, או המרת WAV ל-FLAC כדי לראות דחיסה ללא אובדן מקטינה אודיו בלי לשנות דגימה אחת.